חיפוש
  • עדי נסים

אישה חופשייה

ראיון רחוב - איפה זה פוגש אותי?

נדה

28.10.2017

שכונת עג'מי, יפו

ישראל


היום פגשתי את נדה. נסעתי עם האוטו שלי בשכונת עג'מי שביפו בשבת בצהריים. באוויר היו ריחות של מאכלים מקומיים, נשים וגברים נפגשים מחוץ לבתים ומפטפטים, ילדים מתרוצצים ומשחקים ברחובות ובני נוער רכובים על אופניים חשמליים. רוח נעימה נשבה בחוץ. קצת קרירה אך מלטפת ועוטפת, כזאת שמרמזת על אנרגיה חדשה שנושבת.


לא ידעתי לאן אני נוסעת, איפה אמצא את עצמי בסופו של דבר ועם מי אשוחח. שוטטתי ותוך כדי חשבתי לעצמי שהפעם אני מרגישה שזו חייבת להיות אישה. ראיתי מהאוטו שתי נשים משוחחות ברחוב מחוץ לבתים. אחת עם חיג'אב, השנייה בלי, וילד עם עיניים סקרניות וחולצה אדומה שישב לצידן. פניתי אליהן, הצגתי את עצמי והסברתי על הפרויקט. נדה, האישה ללא החיג'אב הסכימה לשוחח איתי. מיקמתי את המצלמה מעל לבלוני גז שהיו מחוץ לבית. נעמדתי מולה והתחלתי לשאול.


שאלתי את נדה אם היא מאז ומתמיד גרה ביפו. התשובה הייתה לי ברורה עוד לפני שענתה – היא נולדה וגדלה ביפו. מרגישים את זה עליה. לנדה יש שלושה ילדים "שלושת המוסקטרים", ככה היא מכנה אותם. ילדה אחת בת 10 וזוג תאומים, בת ובן, בני 9. לילד של נדה ששהה איתנו לאורך כל הראיון, קוראים מוסטפא. הוא הצלע הגברית מתוך זוג התאומים הצעירים. כשנדה הייתה ילדה, אמה קנתה לה בובה, והיא קראה לה מוסטפא. נדה הבטיחה לעצמה שכשתגדל וכשיהיה לה בן כך היא תקרא לו. וכך קרה. מוסטפא הצטרף לשיחה ואמר שכשתהיה לו ילדה הוא יקרא לה נדה. כמה חמוד.


שאלתי את נדה על הקשר בין מוסטפא לבינה. נדה סיפרה שמוסטפא הוא ילד מיוחד. יש לו המון תחומי עניין – הוא אוהב תאטרון, אוהב לשיר, ואוהב את הארי פוטר. יש לו דמיון מפותח מאוד, והוא אוהב לשחזר סצנות מסרטים של דיסני ולהמחיזן. נדה סיפרה שמוסטפא לא מתעניין באותם תחומי העניין שבהם מתעניינים רוב הבנים בגילו, וזה בסדר, היא מקבלת את זה. כך אמרה בשלווה.


"אני רוצה להיות מפורסם". אמר בהפתעה מוסטפא. בדרך כלל אני מגחכת למשמע הצהרות כאלה, אבל משהו בדרך שבה אמר זאת מוסטפא היה כל כך אמיתי, מלא בכוונה וכל כך תמים. כך שלא יכולתי שלא להאמין בכל ליבי שמוסטפא באמת יהיה מפורסם יום אחד.


נדה חלקה איתי זיכרון, לפני כמה ימים היא הייתה בחנות בדים עם מוסטפא. המוכרת בחנות, שהייתה ערבייה, דתייה ומסורתית אמרה לנדה שכדאי לה להיזהר שמוסטפא לא יסגל לעצמו התנהגות של "אוחצ'ה". שאלתי את עצמי איך זה ייתכן שאנשים מרשים לעצמם להעיר כאלה הערות, זה כל כך מרגיז אותי. נדה המשיכה וסיפרה שענתה למוכרת הדתייה ואמרה לה שמוסטפא יהיה מה שהוא ירצה להיות, ומה שהוא יהיה – גם אם יהיה אוחצ'ה, הוא תמיד יהיה הבן שלה. ידעתי שהייתי צריכה לראיין אישה, חשבתי לעצמי וחייכתי בלב.


שאלתי את נדה אם היא נשואה, הופתעתי לגלות שהיא אם חד הורית. היא ובעלה לשעבר התגרשו כאשר הילדים היו קטנים, זה לא הסתדר ביניהם, ככה אמרה נדה. "ואיך קיבלו בסביבה שלך את זה כשבחרת להתגרש"? שאלתי. נדה סיפרה שהחברה הערבית לא רואה בעין יפה מצבים שכאלה. אבל היא עשתה את מה שנכון וטוב לה. לקח לה זמן לעמוד על הרגליים בזכות עצמה. ועכשיו, היא לגמרי שם.


"אז את בעצם אישה סופר חזקה", אמרתי. "כן, אני משתדלת, היא ענתה". שאלתי את נדה אם היא כועסת על הדרך שבה נתפסות נשים בחברה הערבית. נדה ענתה שהיא מאוד כועסת. שהיא לא מבינה למה לא מתייחסים לאישה כאל ישות בפני עצמה. כשמוסטפא נולד אנשים פנו אל נדה בתור "אם מוסטפא" (אמא של מוסטפא), נדה לא אהבה את הכינוי הזה, היא התעקשה שיקראו לה נדה. כי זה השם שלה, וכי זו היא. היא קודם כל נדה.


נדה סיפרה שבחברה הערבית כאשר עורכים הזמנות לחתונה לא מציינים את שם האישה. "אז מה כותבים על ההזמנה?" שאלתי. "את השם של החתן ולאישה קוראים מכובדת". אמרה. "אני התעקשתי שיכתבו את השם שלי על ההזמנה". "וגם שמרתי על שם משפחה שלי מלפני הנישואין". מקסים, חשבתי. ברור שהייתי צריכה לראיין אישה.


"מתי את חושבת שזה זמן טוב לאישה להתחתן?" שאלתי והתחרטתי תוך כדי על השאלה, שהרי אין דבר כזה זמן נכון או לא נכון. "לא לפני גיל 25", הופתעתי מהתשובה המדויקת, אולי השאלה כן הייתה במקום. "אני חושבת שאישה צריכה להכיר את עצמה קודם, לבלות, ללמוד, לבסס את עצמה, ורק אחרי להתחתן". נכון, אמרתי לעצמי בלב. "הרבה פעמים נשים צעירות מתחתנות בגיל צעיר מאוד, ומוצאות את עצמן בגיל 19 עם ילדים קטנים ועם בעל, שבשני המקרים הן לא יודעות איך להתנהג". נדה הוסיפה.


בסיום הפגישה שלנו צילמתי את מוסטפא שר לצלילי שיר מהפסקול של הסרט הארי פוטר. משהו נדלק בעיניים שלו ברגע שהתחיל לשיר. זה שימח אותי, כיף לראות ילדים ששקועים בעולם שלהם.


לרוב לוקחים לי כמה ימים לעכל את ראיונות הרחוב שאני מקיימת. בימים שאחרי הראיון אני מוצאת את עצמי מהרהרת הרבה על השיחה שהתקיימה. לפעמים ההרהור הוא בלתי נשלט כך שהוא מגיע אליי גם בלי שאתכוון לכך. הפעם חשבתי בעיקר על האומץ והאותנטיות שיש בדרכה של נדה, בהתנהלות שלה עם החיים, בכוח שיש לה לומר את הדברים שאמרה ולחיות את חייה מבלי להיכנע לתכתיבים חברתיים.


פעמים רבות, בעיקר כשאנשים מברכים אותנו בימי הולדת, הם מאחלים לנו ללכת בדרך שלנו. אבל האם הם באמת מתכוונים לכך? בעיניי, ללכת בדרך שלנו זה אומר להפסיק לרצות אחרים. זה אומר להתחיל לחיות את עצמנו. זה אומר לעשות "shift" במחשבה שלנו ולהפסיק להתחשב במה שחושבים עלינו. זה אומר לבחור בדרך שהיא ייחודית ומתאימה אך ורק לנו. גם אם לא יבינו את הדרך הזו.


זה מה שעשתה, ועודנה עושה נדה. היא עושה מה שהיא רוצה. אבל באמת. והחלק המדהים בה הוא שעל אף שהיא אישה עם כל כך הרבה מחויבות בחיים שלה, היא אישה כל כך חופשייה. זה לא רק שהיא חופשייה, היא גם מאפשרת חופש לעצמה ולאחרים, וזה מדהים. היא מאפשרת למוסטפא להיות מי שהוא למרות מה שאומרת המוכרת הדתייה בחנות הבדים. היא מאפשרת לבנות שלה לחלום, להאמין בעצמן, להיות עצמאיות ולעמוד על הרגליים בזכות עצמן. היא מאפשרת למוסטפא לשיר שיר של הארי פוטר באמצע הרחוב מול מצלמה של בחורה זרה (ויהודייה) שהרגע פגשה, בעוד כל הילדים בני גילו משחקים בגן השעשועים. היא מאפשרת לעצמה להתהלך בגאון ברחובות עג'מי כאם חד הורית לשלושה ילדים. ללא חיג'אב. היא מאפשרת לעצמה להיות פמיניסטית בלי להשתמש פעם אחת במילה "פמיניזם" ולצאת בהצהרות. היא פשוט כזו, והיא לא צריכה להסביר שום דבר.


לחיי החופש הפנימי. לחיי הרוח הנעימה והמלטפת. לחיי שיטוטים ביפו בשבת בצהריים מבלי לדעת לאן ללכת - אבל תמיד ללכת בדרך שלי.


ידעתי שהייתי צריכה לדבר עם אישה.