חיפוש
  • עדי נסים

*בו זמניות*

כששואלים אותי איזו תכונה אני הכי אוהבת בעצמי יש לי תשובה קבועה – "אני רגישה". כששואלים אותי איזו תכונה אני הכי לא אוהבת בעצמי יש לי גם תשובה קבועה – "אני רגישה". כן, זו אותה תכונה. עם שני צדדים, שמתפקדת כמו חרב פיפיות. היא הדבר שאני הכי אוהבת בעצמי והיא הדבר שאני הכי שונאת בעצמי. ככה ביחד. בו זמנית.

איכשהו, עוד כילדה קטנה, הבנתי איך אנשים עובדים. תמיד הבנתי איך הם מרגישים. ידעתי להרגיש אותם. הבנתי מה מניע אותם. זה כמו שיש אנשים שפשוט מבינים איך מכונית עובדת, שיכולים להרכיב ולחבר מחדש מקרר. באותו האופן אני הבנתי איך אנשים עובדים.


גדלתי כילדה רגישה. כל דבר הכי קטן היה גורם לי לבכות. הערה של ילד או ילדה בגן הייתה מתפרשת כעלבון, הערה של מורה הייתה משתקת אותי, ריב עם חברה היה בלתי נסבל, שלא נדבר על לב שבור בגיל ההתבגרות. הכל נשאר. לא עובר. הכל הייתי מרגישה. הכל היה מגיע ישר אל הלב. בלי יכולת לסנן.


בצעירותי אבא שלי היה אומר לי שאין לי חוש הומור כי הייתי נעלבת מכל דבר. היום אני (וגם הוא) יודעת להגיד שזה לא נכון (אני אפילו די מצחיקה). אני חושבת שנולדתי בלי חוש ההפרדה, חוש הסינון, בלי יכולת לסנן ולהחליט את מה אני לוקחת ואת מה שאני משאירה. בלי יכולת לאזן. להגיד לעצמי: "אוקיי, מישהו אמר לי משהו מעליב. זה לא נכון. נמשיך הלאה."

במצב כזה העולם יכול להיות הלונה פארק הכי מוצלח שיש או, לחילופין - גיהנום מוחלט. לא הצלחתי לאזן. הכל מתפרש כשחור או לבן, אין באמצע. חיים של חרדה.


היכולת הזאת של להבין איך אנשים עובדים גרמה לי להבין מה צריך לעשות כדי שיאהבו אותי. איך להתנהג, מה להגיד, איך לפעול. לא יכולתי להכיל מחשבה שאנשים לא אוהבים אותי או לא מבינים אותי, לא יכולתי להכיל ביקורת. אז הפכתי להיות בנאדם מרצה. כמובן שגם זה גובה איזשהו מחיר. כי בפועל זה אומר להיות מישהי שהיא לא אני. לבחור בחירות בחיים שהם לא אני. לומר דברים שיוצאים לי מהפה שהם לא באים מתוכי. זה גיהנום.


הפכתי להיות מישהי שאני לא מכירה. הכל כדי להגיע למצב שאני לא אצטרך להתמודד עם מצבים מורכבים רגשית, עם חוסר הסכמה, עם עימותים, עם אנשים. אנשים הפכו להיות משהו שמפחיד אותי, שמאיים עליי, משהו שאני לא מבינה אותו. אני לא מבינה אותם. עשיתי הכל כדי לא להרגיש. כדי לא להתמודד.


הזמן עבר וככול שהוא עבר התרחקתי עוד מעצמי. הרגשתי בלתי נראית, שקופה. הרגשתי שאין לי קול. הרגשתי שנאבדתי ושאיבדתי את עצמי בדרך. וגם את זה לא יכולתי להכיל יותר. נכנסתי לתוך הקונכייה שלי. השתבללתי ונסגרתי. ככול שהשתבללתי יותר הפכתי ליותר בלתי נראית ורציתי להיעלם. פשוט רציתי להיעלם מהעולם.


כמובן שזה יהיה רומנטי ומהמם מצידי להגיד שהנה היום אני כבר לא בתוך הקונכייה שלי, ואני עפה על החיים. והכל מקסים, ועליתי על המתקן הכי כיפי בלונה פארק ומאז לא ירדתי ממנו. וקמתי היום בבוקר וראיתי רק נצנצים ופיות ואיזה כיף לי. ואוו מדהים. אבל זו תהיה רק חצי אמת. ואם משהו שהבטחתי לעצמי שאני לא עושה יותר זה אומרת רק חצי אמת.


אז הנה האמת: אני כל יום מאתגרת את עצמי מחדש כדי לצאת מהקונכייה שלי. ווואלה, לפעמים זה לא פשוט. אני מבינה כמה החיים מחזירים לי כשאני מחוץ לקונכייה. כשאני צוחקת באמת, כשאני מחייכת באמת. כשאני אני. לאחרונה, יצא לי לצאת מהקונכייה שלי ולדבר על זה בו זמנית. הכיף הזה קרה באירוע של TEDxJaffa בבית לסין. וכן, כל כך הרבה פעמים תוך כדי ההכנה והתהליך בטדx רציתי להיכנס בחזרה לתוך הקונכייה שלי. רציתי להשתבלל, רציתי להעלם. רציתי להיכנס למיטה להתכסות ולחכות שמישהו יגיד לי: "יאללה עדי, עזבי, את לא צריכה לעשות את זה, טד בוטל"


בטדx יצא לי לדבר על המסגרת שיצרתי לעצמי שבה כל יום אני יוצאת מחוץ לקונכייה (AKA ראיונות רחוב - איפה זה פוגש אותי). על מסגרת שבה אני אוהבת את עצמי ואת הרגישות שלי. מסגרת שבה אני מדברת עם אנשים, נכנסת אל תוך העולם שלהם, חיה אותם. שואבת מהם השראה, אנרגיות, ראיונות ורעיונות. מסגרת שבה אני סומכת שוב על אנשים. חווה את עצמי מחדש בפניהם. רואה אותם ותוך כדי גם את עצמי.

לא, לא היה רגע רומנטי של שינוי שמאותו רגע חיי השתנו. זה תהליך. זה ללכת כמה צעדים קדימה ובבת אחת לחזור עשרה צעדים אחורה. זה לצאת למערבולת. לפעמים זה לקום בבוקר ולרצות להישאר בתוך הקונכייה ולא לצאת החוצה לעולם. לקוות שיצלצל הטלפון ושיגידו לי "עדי, התבטלו החיים, את יכולה לחזור לישון".

זו האמת. והאמת היא מורכבת. היא לא שחור והיא לא לבן. היא לא לונה פארק והיא לא גיהנום. היכולת לקבל את האמת הזו ואת המורכבת שלה היא כוח העל שלי. היכולת להבין שאני גם וגם. היכולת לקבל את הצורך הבלתי פוסק לאזן.


האיזון הזה הוא עבודה של חיים שלמים. היא עבודה שאף פעם לא תיגמר. את זה אני מבינה היום. מה שעוזר ועזר לי למצוא את האיזון היה להחזיר את האמונה שלי באנשים. להצליח להשתמש בחרב הרגישות בצורה לא פוצעת, אלא מלטפת ונעימה. להעיז. להאמין. לאהוב. ללכת בגב ישר. למצוא יופי. לא לפחד להיפגע. לא לפחד להרגיש. להסכים. להסכים ליפול ולהיחבל. להסכים לחשוף את עצמי. לבכות וגם לחייך. להיות עצובה וגם שמחה. לפעמים כל זה מתרחש בו זמנית. גם וגם.




  • Instagram - Grey Circle
  • Facebook - Grey Circle
  • YouTube - Grey Circle