חיפוש
  • עדי נסים

דפיקות בדלת



ראיון רחוב - איפה זה פוגש אותי?

ירדן

22.10.2017

פארק רעננה

ישראל


את ירדן פגשתי בצהרי יום שישי מיוחד. בלי לחשוב נכנסתי לפארק רעננה, מקום שמזכיר לי חוויות ילדות קסומות ופשוטות. כשנכנסתי אל הפארק סיכמתי עם עצמי שאפנה אל הבנאדם הראשון שיושב לבד ושימשוך את תשובת ליבי, כי מי שיושב לבד בפארק רעננה בשישי בצהריים ביום שכזה, הוא מישהו שבוודאי יש לו מה להגיד. ואז ראיתי את ירדן.


הוא ישב על הדשא ליד פסל של אוזן ענקית, כשהסתכלתי עליו מרחוק חשבתי שהסיטואציה הזו היא לא מקרית – האוזן הענקית הייתה עוצמתית מדי מכדי להתעלם ממנה, זה בשילוב האנרגיות השלוות של ירדן, שניכרו ממרחק – גרמו לי לאזור אומץ ולהחליט שאני עומדת לפנות אליו.


זה השלב הכי קשה. השלב שאחרי ההחלטה לגשת. זה השלב שבו ההיגיון משתלט עליי ומקפיא לי את הגוף. השלב שבו ההיגיון והשכל משתלטים עליי. הרגעים שבהם המוח שלי מסביר לי בצורה כל כך משכנעת ומדויקת שאני עושה טעות, שאני משוגעת, שאף אחד לא יסכים לדבר איתי, שזה רעיון גרוע, ושאולי כדאי לוותר על השטויות האלה ולרוץ חזרה אל האוטו שלי. זה השלב שבו השכל מנסה לשכנע את הרגש לסגת ולוותר. קשה לו, לשכל, לתת לרגש, לאינטואיציה, להוביל. זו תחושה של מלחמה פנימית, שנגמרת ברגע שמתגבשת ההחלטה פנימית להסכים ולהתחיל לזוז.

אולי הפנייה לבנאדם חדש מפחידה את השכל כי הוא יודע שמשהו חדש עומד להתגלות לו.


כשצעדתי אל עבר האוזן הענקית ירדן הביט בי במבט מופתע ומחויך. הסברתי לו על הפרויקט שלי, על הסקרנות הטבעית שקיימת בי בנוגע לאנשים שהביאה אותי להוציא את הפרויקט הזה אל אוויר העולם, ולא לשמור אותו במחשבות שלי. הוא חייך, ושאל בהגיון אם אני עיתונאית או בלוגרית. עניתי לו בהגיון שאני לא זה ולא זה. הוא הסכים להתראיין, ושם הבנתי שגם הוא היה צריך לפנות אל ההגיון שלו, ולבקש ממנו לזוז הצידה.


"אז מה מביא אותך לפארק רעננה בצהרי יום שישי עם בקבוק קולה?" שאלתי.

"הגעתי לכאן כדי לחשוב קצת. הוא חייך." ואני מכור לקולה". הוא צחק.

ירדן בן 21, הוא חייל במודיעין ובמקביל גם תלמיד בישיבת כפר בתי"ה שברעננה. זה לא מסלול שבני גילו בוחרים בדרך כלל. לפני הגיוס ירדן החליט שזה מה שהוא רוצה לעשות, לחיות חיים שבהם ביום הוא חייל ובערב הוא תלמיד ישיבה. שאלתי את ירדן איך שתי המסגרות האלו משתלבות יחדיו. מהמבט בעיניים שלו הבנתי שהן פשוט מסתדרות בעולם שלו, וזה הכל. וזה מספיק.


בשלב מסוים שאלתי את ירדן על המשפחה שלו. הוא אמר: "יש לך מספיק סוללה במצלמה?" ראיתי איך משהו ניצת אצלו. משהו מדהים מצד אחד אך גם כואב מצד שני. הוריו גרים במיאנמר כבר שלוש שנים, הם עובדים בארגון שמנגיש מוצרים למדינות עולם שלישי, במקרה שלהם זה שומשום ודבש.


שאלתי את ירדן איך זה לחיות כאן בלי ההורים. הוא לקח נשימה עמוקה ואמר שזה קשה, הוא סיפר שהוריו מגיעים לביקור פעמיים בשנה – בחגי תשרי ובפסח. ושממש לא מזמן הם ביקרו בארץ, כשעזבו הוא חיבק אותם ונחנק מדמעות.

"אתה כועס עליהם על זה שהם קיבלו על עצמם את השליחות הזו?" שאלתי. "לא" הוא אמר בקלילות. והמשיך: "הם בסך הכל נענו לדפיקות בדלת".

כנראה שירדן הבין שהאסוציאציה שעולה בראשי מהמונח הזה, היא לא זהה לשלו. בעולם שלי, דפיקות בדלת הן סימן לכך שמשהו נורא עומד לקרות, שאם הדלת תיפתח הנורא מכל יתגלה. שבשורה נוראית נמצאת מאחורי הדלת. בעולם של ירדן, מסתבר, דפיקות בדלת הן סימן לקריאה לצאת להרפתקאה חדשה.


ירדן הסביר לי שדפיקות בדלת הן מונח מוכר שלקוח מתוך סיפור משיר השירים, סיפור שעוסק ברעייה ובדוד. הסיפור מתחיל בתיאור של הרעייה ישנה וליבה ער. הדוד דופק בדלתה של הרעייה, ומבקש להיכנס אל ביתה. יורד טל בחוץ, הוא עייף ורוצה להיכנס הביתה. הרעייה שומעת את הדפיקות בדלת אך לא פותחת את הדלת. היא כבר התארגנה לקראת השינה ולא מתחשק לה לצאת מהמיטה. לבסוף, הדוד מוותר והולך. כאשר הרעייה פותחת את הדלת הדוד כבר לא שם. הרעייה מחפשת אותו, ומבקשת מבנות ירושלים למסור לו שהיא אוהבת אותו. היא החמיצה את הקריאה שלו.


המשמעות של הסיפור הזה, כך הסביר לי ירדן, היא שהחיים מביאים קריאות להזדמנויות והרפתקאות, וכל מה שצריך לעשות זה בסך הכל לפתוח את הדלת. "רגע" השתלט עליי ההיגיון, "יכול להיות שהתוצאה של פתיחת הדלת תהיה שלילית? יכול להיות שהפתיחה של הדלת תביא עימה דברים שלא בהכרח יהיו טובים עבורך?". "אם זה ככה", אמר ירדן, "זו לא הייתה דפיקה בדלת". כמה פשוט.


ירדן ואני המשכנו לדבר, שאלתי אותו עוד על החיים שלו, על תפיסת העולם שלו, על החוזקות שלו. באיזשהו שלב ירדן ביקש לראיין אותי. זה עוד לא קרה לי. שמחתי. ירדן שאל למה אני עושה את הפרויקט הזה. אמרתי לו שאני לא ממש יודעת. אבל כל מה שאני כן יודעת, זה שבכל ראיון אני מוצאת לפחות משהו אחד שכל כך משמעותי ורלוונטי לחיים שלי בדיוק באותה נקודת זמן.


נפרדנו לשלום, ותוך כדי שצעדתי מחויכת בחזרה אל האוטו, הרהרתי בתשובה של ירדן כאשר שאלתי אותו מה החלום שלו. "לשנות את העולם". כמה פשוט, כמה תמים.


אני לא יודעת אם ירדן יצליח לשנות את העולם, ולמען האמת, זה לא באמת משנה. ירדן הצליח לשנות בי משהו. הוא גרם לי להבין שלפעמים בסך הכל צריך לפתוח את הדלת. כמה פשוט. כשאני חושבת על זה, זה פשוט כמו לצעוד אל עבר אוזן ענקית בפארק רעננה בצהרי יום שישי מיוחד.






  • Instagram - Grey Circle
  • Facebook - Grey Circle
  • YouTube - Grey Circle