חיפוש
  • עדי נסים

הילדה הפנימית

ראיון רחוב ג'קלין 26.1.19 קופנגן, תאילנד


על החוף בקופנגן, תאילנד. אני יושבת על הבר, זה היה ערב. לפתע הגיעה אישה עם אנרגיות של רוגע ושובבות ושאלה אותי באנגלית: "את מטיילת לבד?" אמרתי לה שכן. היא אמרה שגם היא מטיילת לבד.

השיחה התפתחה ושאלתי אותה אם לפעמים היא לא מרגישה בודדה. היא אמרה שלא. ושהיא אוהבת לטייל לבד ועושה את זה כבר שנים. ושאם יש אנשים מעניינים בסביבה היא מתרועעת איתם ואם לא, היא צוללת אל תוך הספר שלה. והכל בסדר. זה עובד.


למחרת בצהריים ראיתי אותה הולכת לקראתי על החוף. שאלתי אותה אם בא לה להתראיין. היא הסכימה. בלי לחשוב פעמיים. אני מיקמתי את המצלמה במרפסת של הבונגלו שלי, היא טבלה במים. וזמן קצר אחרי זה נפגשו במרפסת. השאלה הראשונה ששאלתי אותה היא איך קוראים לה. ומכאן הכל זרם.


ג'קלין היא בת 52, היא גרה באמסטרדם. היא עוסקת בניהול פרויקטים בתחום הספורט. היא לא נשואה, גם לא בזוגיות והיא בחרה שלא להביא ילדים לעולם. דברים קטנים עושים אותה מאושרת. להיות על החוף. שמש. לראות את האחיינים והאחייניות שלה. לבלות זמן עם המשפחה.


מיד בתחילת הראיון היא ענתה על שאלה שהרגשתי לא בנוח לשאול בעצמי ואמרה שהיא שמחה עם זה שהיא שמחה להיות לבד. היא לא צריכה לחפש אף אחד או שום דבר בשביל להרגיש שלמה. בהולנד, בניגוד לישראל, זה דבר מקובל.


הלבד הזה. הרבה שאלות היו לי עליו בימים האחרונים. האם זה שבחרתי לטייל לבד אומר שאני בעצמי לבד? שאני בודדה? שאין לי אנשים שקרובים אליי? שאני מוזרה? שאף אחד לא רוצה לטייל איתי? האם אני אגיש לבד כל הטיול? האם אפשר לטייל לבד ולא להרגיש בדידות? בשלב זה של הטיול, אין לי תשובות על השאלות הללו. כל מה שאני יודעת הוא שפעמים רבות אני מרגישה תלושה, מנוכרת ולא מבינה למה נסעתי.


השיחה עם ג’קלין זרמה. היא סיפרה שבשנה שעברה היא נסעה עם אחיינית שלה לטיול ביורודיסני לכבוד היומולדת שלה ושהן עשו כיף חיים. היא גם סיפרה שכל הילדים של כל החברים שלה ממש אוהבים אותה כי היא מתנהגת איתם בגובה העיניים, היא משחקת איתם במונופול ומרמה אותם בכוונה (בצחוק). ממש כמו ילדה. נזכרתי בשיחה שלנו בערב שלפני על הבר, אני זוכרת שהבחנתי בזה שג’קלין ישבה על הבר ושיחקה עם הרגליים שלה אחורה וקדימה על כיסא הבר בצורה כזו שתגרור נזיפה מהגננת או המורה. זה הרגיש לי כל כך ילדי או ילדותי וכל כך כיף.

אז שאלתי:

“האם את מרגישה מחוברת לילדה הפנימית שבך?” והיא ענתה תשובה מדויקת שהרגשתי שכל כך נכונה לגביה: “אני חושבת שמעולם לא איבדתי אותה”. בסוף השיחה בנינו ג’קלין באופן מפתיע הפנתה אליי שאלה שהייתה כל כך מדויקת. “אז בת כמה את?” היא שאלה “אני אהיה בת 30 מחר, למען באמת” “ואו, אני לא מאמינה”. ג’קלין המשיכה וסיפרה לי שלפני שהיא הפכה להיות בת 30 היא אמרה לעצמה שככה היא לא רוצה שהחיים שלה יראו. היא עבדה באותה עבודה כבר כמה שנים והיא עדיין חיה חיים סטודנטיאלים. היא הרגישה שהיא לא רוצה את החיים האלה, שזה לא מה שהיא רוצה לעשות. היא נפרדה מהחבר. והתחילה לברר עם עבודות במדינה אחרת. היא למדה ספרדית וחיפשה עבודה במדינה שדוברת ספרדית. לפתע היא קיבלה הצעה על עבודה באל סלבדור. זו הייתה התקופה שאחרי מלחמת האזרחים באל סלבדור והיא חששה.

הציעו לה כרטיס בחינם ושהיה של שבוע ואמרו לה שאם לא תאהב את זה היא יכולה להגיד לא. ג’קלין החליטה לנסוע. ומיד התאהבה. היא החליטה להישאר. כי רק המחשבה על כך שהיא בת 30 ושהיא תהיה תקועה כל חייה במקום שהיא לא רוצה, עשתה לה רע. “אולי זה מה שקורה לך!” היא אמרה לי. “אולי תהפכי להיות אני בעוד 20 שנה.”

“אני אשמח, כי את נראית אישה כל כך חופשייה, וזה נראה שעשית את כל מה שרצית לעשות כל חייך”. עניתי.

מאז עברה כמעט שנה.

מאז אני מרגישה קצת פחות חנוקה.

קצת יותר חופשייה. משתדלת לחייך לעצמי בכל פעם שאני פוגשת את עצמי במראה.