חיפוש
  • עדי נסים

*להישיר מבט - גרסת המראה*

עודכן ב: 9 דצמ 2019

אני גרה די קרוב להורים שלי, ובימים אלו פעמים רבות אני קופצת אליהם לאכול ארוחת צהריים (אני לא במוד בישולים). לפני כמה ימים הגעתי לבית הורי בצהריים כשאני שוב בין מלא דברים למלא דברים. אני שקועה בטלפון, וחושבת על מטלות שאני צריכה להספיק בזמן הזה שיש לי.

אמא שלי הייתה בבית, וגם שאטי העוזרת/מנקה של בית הורי הייתה שם. שאטי בדיוק אכלה ארוחת צהריים. אמא ערכה היכרות ביני לבין שאטי. מה שהוביל לדיון שלם עליי, כאשר אני נוכחת ממש שם, אבל ראשי בטלפון ואני לא מוציאה מילה, אך מקשיבה בקשב רב:

אמא: "זאת עדי, היא הבת הגדולה שלי." שאטי: "אהה... בת כמה היא?" אמא:" היא גדולה, היא בת 30" שאטי: "ואיפה היא גרה?" אמא: "פה קרוב, בהרצליה" שאטי: "עם מי היא גרה?" אמא: "לבד" שאטי: "והיא נשואה?" אמא: "לא, אבל היא מאוד חכמה". אני: מרגישה את הדם עולה לי לראש. מרימה את המבט אל אמא שלי ועושה לה פרצוף של: "את באמת אמרת את זה עכשיו, אמא? באמת?"

כשהמבט שלי היה מופנה מעלה ולא תקוע בתוך הטלפון, הבחנתי במבט של שאטי לכיווני, ואז היא אמרה לי: "את צריכה לאכול יותר" אני, חושבת, *לא* אומרת: שאטי, כפרה עלייך. זה הדבר שאני הכי שונאת שאומרים לי בעולם. זהו, זה נגמר בנינו.

גלגלתי עיניים והרגשתי את עצמי מסתגרת אחרי הסיטואציה הלא ברורה שקרתה במטבח הורי ביום חול בצהריים. בסף הכל רציתי לאכול ארוחת צהריים ולהמשיך את היום שלי.

לפתע הבחנתי בזה ששאטי אוכלת את ארוחת הצהריים שלה עם הידיים. פתאום שמעתי את עצמי אומרת לשאטי: "הייתי בהודו שלוש פעמים". ברק עלה בעינייה. "באמת? איפה?" אני: מונה את כל המקומות שזכרתי... שאטי: "אני ממנגלור, לא בנגלור, מנגלור". אני: נסחפת בשטף נוסטלגיה על הודו. ולפתע מרגישה יותר קרובה, כאילו אני רואה אותה קצת יותר טוב. מתיישבת לידה עם הצלחת שלי. היא מרגישה קצת לא בנוח. "יש לך ילדים?" שאלתי שאטי: "יש לי ילדה בת שלוש וחצי" אני: "ואו... ומתי הפעם הבאה שתראי אותה?" שאטי: "באפריל הבא". אני לא אמא, אבל באותו הרגע התכווץ לי הלב. אני: "ומי שומר עליה?" שאטי: "אמא שלי. בעלי גם נסע לעבוד רחוק מהבית. קשה... יש הרבה בעיות..." אני: לא יודעת מה להגיד. אבל מרגישה שאני מבינה, גם אם מעולם לא הייתי במצבה. שאטי: "אני אוהבת לאכול עם הידיים. את אוהבת?" אני: "כן. כשאני בהודו. אבל כאן לא". וידוי: זה שקר. אני לא אוהבת לאכול עם הידיים לא כאן ולא בהודו. וידוי 2: אני אף פעם לא משקרת. אבל כאן הרגשתי צורך.

שאטי הראתה לי תמונות של המשפחה שלה. אני הראיתי לה את התכשיטים שענדתי שרכשתי בהודו. ואז היא יצאה לדרכה. מניחה שנסעה על האופניים החשמליים שלה לנקות בית של עוד משפחה. תוך כדי שהיא מתגעגעת למנגלור (לא בנגלור). לבת שלה, לבעלה, להורים, לחברים. למקום שאנשים באמת אוהבים לאכול עם הידיים.

ככה זה כשמסכימים להישיר מבט. זה לא תמיד נוח, זה לא תמיד בא בטוב, לא תמיד מתאים או נעים, אבל זה תמיד מפתיע. תמיד בלתי צפוי.

התמונה: מהפעם האחרונה בהודו.



  • Instagram - Grey Circle
  • Facebook - Grey Circle
  • YouTube - Grey Circle