חיפוש
  • עדי נסים

לתת כדי לקבל

ביום מוקדם ראשון בבוקר הזמנתי מונית לשדה התעופה, לקראת טיסה לאתונה שחיכית לה הרבה זמן. כבר הרבה זמן שלא ראיינתי, ורציתי לחזור לשגרה – לראיונות ברחוב. לא משנה איפה. זה היה מוקדם בבוקר, יצאתי מהשער של הבית שלי, ארוזה, מוכנה, מצפה. ראיתי את המונית שהזמנתי. הנהג יצא מהמונית ועזר לי עם המזוודות. מחויך. מנומס. מאופק. כשהרים את הטרולי שלי כדי לשים בתא המטען אמרתי לו: "בעדינות עם זה". זאת הייתה מזוודה קטנה עם הציוד הטכנולוגי החשוב שלא רציתי לסחוב על הגב. הנהג הרים את המזוודה והניח בעדינות: "זה מספיק עדין?" הוא חייך.


נכנסתי אל המונית. מרצדס לבנה. יש עדיין מונית כאלה? מסתבר שכן. את הדקות הראשונות של הנסיעה בילינו בשקט. עד שהנהג שאל שאלה חכמה ביותר. "לאיזה טרמינל?" "3. נראה לי" "עם איזה חברת תעופה את נוסעת?" "ריינאר" "ריינאר זה בדרך כלל טרמינל 1, כדאי שתבדקי." בדקתי. וואלה, טרמינל 1. "נכון, טרמינל 1. מזל ששאלת אותי" לא ראיתי, אבל נראה לי שהוא חייך.


נסענו עוד קצת. כבר הגענו לאיילון. זה אומנם בוקר, ומוקדם, אבל הייתי במצב רוח לדבר. הרגשתי שהאיפוק הזה של הנהג לא אופיינו לו. "זו משמרת בוקר שלך או משמרת לילה שנגמרת?" שאלתי בסקרנות. "משמרת של שבוע טוב". הוא אמר וחייך. "אוקיי, ובאמת?" "משמרת בוקר. אני לא עובד בלילה. בשבת אני בכלל דבוק לאישה" הוא נראה שמח. זאת לא אמירה צינית. כך הרגשתי.


כנראה שאמרתי משהו. לא יודעת מה. או שאישרתי לו במילים אחרות ש'יאללה, ספר לי משהו מעניין'. ואז הוא התחיל. "בשבתות יש לי הובי. ספורט דייג" "מה זה ספורט דייג?" "דייג. יש לי סירה במרינה ואני דג". הוא התחיל לספר לי על חוויות הדייג שלו. סירה. חברים. לוקוס. פרידה. טונה - לפני שנה הוא דג טונה כחולה במשקל של 150 קילו, נשאר לו ממנה רק 3 קילו, את השאר הוא חילק בין כל החברים. לא פשוט לתפוס טונה. זה תהליך שלוקח שעות. זה כמו משא ומתן עם הדג, תן וקח. מי נשבר ראשון.


"כל אחד צריך שיהיה לו הובי. לא?" "כן, בטח". אמרתי, וכל כך הסכמתי איתו. "אז איך התחלת לדוג?" שאלתי "אני ירושלמי במקור. כשהייתי צעיר ההובי של כולם היה או הפועל או ביתר. אני לא אהבתי לא את זה ולא את זה. שאלו אותי 'מה ההובי שלך? מה אתה עושה בשבתות'? אמרתי, בנות. בנות זה ההובי שלי. אלוהים שמע אותי. הוא נתן לי 3 בנות ו-5 נכדות. עד שדיברתי אותו, אמרתי – הבנתי ששמעת אותי. אני לא מבקש יותר סתם דברים. יאללה, בסדר. תן גם בנים. נולדי לי עוד 3 נכדים. מאז אני נזהר במה שאני מבקש מאלוהים".


"אתה עובד עם גט טקסי?" הוא לא היה נראה נהג רגיל. "קצת. רק נסיעות לשדה תעופה. אני עושה בעיקר נסיעות ארוכות, או נסיעות לתיירים. זה שירות VIP." הוא אמר וחייך מבעד למראה. "וואלה" אמרתי "את יודעת, קניתי את המונית הזאת לפני כמה שנים. אני לא עוצר לכל אחד ברחוב. וואלה שמתי 250- 300 אלף₪ לא כדי לעצור ברחוב". זה באמת מרגיש כמו מונית שלא עוצרים ברחוב. חשבתי.


"את יודעת. הרבה שנים הייתי יהלומן. זאת הייתה הקריירה שלי. שייפתי יהלומים. והענף מת. שנה וחצי ישבתי בבית. וואלה, אם את רוצה להרוג בנאדם קחי לו את העבודה" שמעתי את הכאב בקול שלו. "ממש ככה" אמרתי. "חשבתי, מה אני אעשה? חנות בגדים, אולי בר, אבל אני זקן מדי בשביל חיי לילה." הוא גיחך. "חיי לילה זה קשה גם כשאתה צעיר". בטח, אני נותנת רשמים על חיי לילה. "נכון נכון." הוא אמר. כנראה שזו הייתה עצה טובה. "בקיצור, אמרתי יאללה, נשקיע במונית." ואתה נהנה?" שאלתי "כשאני פוגש אנשים כמוך" - פגשת אותי ביום טוב. אני לא תמיד נחמדה. חשבתי ולא אמרתי. "ואת יודעת. היו לי הרבה התלבטויות לגבי המונית. בסוף החלטתי להשקיע. ללכת עד הסוף עם המרצדס. צריך לתת כדי לקבל. וזהו"


בדקות שנותרו עד השדה קיבלתי המלצות על איזה דגים כדאי לאכול באתונה. פירות ים הוא לא אוהב. חבל. ואז הגיע עוד סיפור על התמונה שמונחת אצלו בכניסה לבית. הוא עם הדג טונה בחיוך ענק. "אישתי אומרת שאני נראה פה יותר שמח מהיום שבו התחתנו". צחקתי.


הגענו לטרמינל 1. "עדי, אם תרצי שאחזיר אותך כשתנחתי, הנה הכרטיס ביקור שלי. יעלה לך עוד כמה גרושים, אבל אני מבטיח לקחת אותך הביתה בשלום." "תודה רבה". צריך לתת כדי לקבל. חשבתי ולא אמרתי. לקחתי את הכרטיס ביקור והכנסתי למעיל.


הגענו לטרמינל 1. לא 3. שעת בוקר קצת פחות מוקדמת. הוא יצא מהמונית בנמרצות. הוציא את הטרולי עם הציוד הטכנולוגי מתא המטען "המזוודה העדינה". לחיצת יד. חיוך. פרידה. הוא עלה אל המונית. אני חציתי את הכביש. גלגלתי את המזוודות. נכנסתי לטרמינל 1, לא 3. מסע חדש התחיל.