חיפוש
  • עדי נסים

על אנטי אייג'ינג

עודכן ב: 29 אוק 2019

כשנכנסתי לתור בצ'ק אין נשאלתי לאן אני נוסעת. לקח לי רגע להיזכר לאן. הזמנתי את הכרטיס יום וחצי לפני. לא ממש הזמנתי אותו. שירה שלחה לי קישור למכירה פומבית שאלעל עושים על כרטיסי טיסה של הרגע האחרון. פתחתי את הקישור למכירה 10 דקות לפני שהיא נגמרה. הייתה שם טיסה הלוך-חזור למדריד, לשבוע. המחיר ההתחלתי להצעת המחיר היה 150 דולר. החלטתי להציע 155 דולר. אמרתי לעצמי שאם אני אזכה זה כנראה אומר שאני צריכה לנסוע. לא האמנתי שאזכה. שתי דקות עברו הרגע שנגמרה המכירה הפומבית וקיבלתי מייל מאל על, הם אמרו שזכיתי בכרטיס. אי אפשר לבטל, למכור או להחליף.


"את לא מאמינה" כתבתי לשירה - "זכיתי" "אני לא מאמינה לך" היא כתבה בחזרה "גם אני לא מאמינה לי" כתבתי

זה כנראה אומר שאני צריכה לנסוע. נשארתי נאמנה לסיכום עם עצמי ממקודם.


פגשתי אותה בתור לצ'ק אין בשדה התעופה. הגעתי הרבה יותר מדי זמן לפני הטיסה שלי. היא עמדה מאחורי בתור. ממש קשה לי עם תורים, בעיקר בישראל. אני מרגישה שמתקרבים אליי יותר מדי מאחור, לוקחת צעד כדי לקחת אוויר לטובת ספייס. ובתגובה מי שמאחורי נצמד עוד יותר.

היא שאלה ישראלי צעיר אחד אם הוא מברזיל, היא חשבה שהוא מדבר פורטוגזית. היא פנתה אליי ושאלה אותי אם יש חנויות אחרי הצ'ק אין. היא סיפרה לי שנותרו לה 60 שקלים ושאלה אם היא תוכל לקנות איתם בושם בדיוטי פרי. אמרתי לה שאני חושבת שזה קצת מדי כסף לקניית בושם. היא אמר שאין לה צורך בבקבוק גדול, היא אוהבת לקנות דגימות של בשמים, זה מספיק לה. היא אמרה שהיא תמצא משהו. תמיד יש בקבוקים קטנים של בושם למכירה.


היא הייתה מיוזעת מחום ופגועה מנהג המונית שניסה לגנוב אותה במחיר מירושלים לשדה התעופה. היא הבינה שהוא מרמה אותה וכעסה עליו. בסוף היא נסעה ברכבת, חשבה שהיא לא תספיק לטיסה ובסוף היא הספיקה.


קוראים לה הילארי, היא במקור מסורינאם אבל ב- 40 שנים האחרונות היא גרה באוטריכט, הולנד. יש לה שישה ילדים – שלוש בנות ושלושה בנים. היא הגיעה לישראל לבדה לראות את ירושלים. יש לה עיניים מחייכות ומזמינות. היא ובעלה כבר לא גרים יחד. הוא חזר לסורינאם והיא בהולנד. ככה זה הכי טוב, היא אמרה בחיוך. הרגשתי שאני מבינה בדיוק על מה היא מדברת. שתינו התחלנו לצחוק ביחד.


אולי 15 דקות שעמדנו אחת מאחורי השנייה בתור לצ'ק אין, והיא הספיקה לספר לי כל כך הרבה על עצמה. גם בלי ששאלתי. תוך כדי שהיא מדברת נזכרתי בשירה, שאותה ואת דון, בן זוגה, אני נוסעת לבקר בספרד. כשהיינו מגיעות לסיטואציות חברתיות שכללו א.נשים חדשים, אני תמיד מצאתי את עצמי בשיחה, או, ליתר דיוק, מצאתי את עצמי מקשיבה למי ששפך בפניי את הלב. אני לא יודעת איך זה תמיד קורה לי. שירה האירה את עיניי לכך שאנשים נוטים להיפתח בפניי מאוד מהר.


מדי פעם קורות לי סיטואציות כאלה. אני מסתובבת בעולם בצורה רגילה, ללא מצלמה ובלי שהפעלתי את החוש שעוזר לי לחפש מרואיינים. ואז הם מגיעים אליי. לפעמים זה מתאים לי, לפעמים זה פחות, לפעמים יש לי סבלנות, לפעמים ממש אין.


הילארי שאלה אותי בת כמה אני, השבתי לה. שאלתי אותה בחזרה והיא סיפרה שגילה הוא 64. "וואו, באמת? את נראית הרבה יותר צעירה" "באמת?" היא שמחה. "בת כמה אני נראית?" "50 בערך" עניתי, וראיתי שמחה בעיניה "זה בגלל שאני מתפללת הרבה" היא אמרה, ואני לא ממש הבנתי אותה. "זה כי אני חיה עם אלוהים, כי אני מאמינה". היא הוסיפה, והפעם דברים התחילו להתחבר.


הילארי ביקשה את הטלפון שלי כדי שנוכל לשמור על קשר. כתבתי לה אותו על דף, היא אמרה שתיצור איתה קשר, ואולי בפעם הבאה שהיא תהיה בישראל או שאני אהיה בהולנד, ניפגש.


הגיעה תורי לגשת לדלפק הצ'ק אין. שוב הסתובבתי אליה ואמרתי: See You""

היא השתהתה שנייה ואמרה: Yes. See you"". ניכר היה שהיא באמת האמינה שמה שאמרה.

אמונה היא האנטי אייג'ינג הכי טוב שיש, חשבתי לעצמי. אני באמת מאמינה בזה.