חיפוש
  • עדי נסים

על כוח פנימי

עודכן ב: 29 אוק 2019

ראיון רחוב - איפה זה פוגש אותי?

ענר

26.5.2019

קפה שפירא

תל אביב

ישראל


קפה שפירא, שכונת שפירא, תל אביב. יום ראשון בבוקר. חיכיתי בתור להזמין מיץ גזר. בעודי ממתינה תפס אותי לשיחה זריזה איש מבוגר וחסון מאוד. היה לו מבטא צרפתי. הרגשתי שעבר דבר או שניים בחייו.

“מה מצלמים? סרט?” האיש החסון שאל בסקרנות.

“לא, רק ראיון”. עניתי. “אה יופי, זה חשוב לעשות דברים, תמיד לעשות”.

הוא המשיך וסקר נקודות עשייה משמעותיות בחייו.

“יש משהו אחד שעדיין לא עשיתי - לפגוש דב לבן. כל החיים רציתי לראות אותו, וזה לא קרה”. הוא אמר ולפתע היה נראה מעט עצוב.

“אולי עוד תראה אותו”. אמרתי לו בחצי חיוך תוך כדי שאני לוקחת איתי את המיץ גזר.

“אולי” הוא אמר וחייך בחזרה. “בהצלחה”. הוא אמר לי


עם המיץ גזר התיישבתי בשולחן אל מול ענר, המרואיין.

הדבר הראשון שענר אמר לי כשהתיישבתי מולו והמצלמה כבר דלקה היה: “ אני לא כזה רגיל להצטלם, לא כזה אוהב להצטלם”. יכול להיות שזה משפט קצת מפתיע לשמוע ממי שהוא יוצר של סרטים בעצמו, עורך, ובוגר לימודי קולנוע. ואולי גם לא, כי להיות בפרונט של המצלמה זה דבר אחד ולהיות מאחורי המצלמה ומאחורי הקלעים זה עולם אחר לגמרי.


שאלתי את ענר מה החלום שלו. הוא סיפר לי על שני חלומות. האחד, להמשיך וליצור סרטים. ענר מתעניין מאנשים. מסיפורים של אנשים. הוא מתעניין בעולם הקולנוע הדוקומנטרי והחלום שלו הוא להמשיך וליצור בתחום הזה. “לחזור לעולם הזה של הדוקו”. בעבר יצר סרט דוקומנטרי על בחור שחי משאריות של החברה. “בחור מאוד מיוחד” כך ענר מתאר אותו, שתמיד יודע איזה הרצאות והופעות מתקיימות. כמעט בכל יום הוא אוכל בבית מלון. - “הייתי מתפלח איתו למקומות, להופעות”.


החלום שני, הוא חלום משפחתי. ענר מאחל לעצמו להמשיך ולהגדיל את המשפחה ולדאוג לרווחת כל בני ובנות המשפחה. רווחה כלכלית ונפשית. ענר הוא אבא צעיר. שאלתי אותו האם החיים שלו השתנו מאז שהוא אב לילד. כמובן שהתשובה הייתה חיובית.


השיחה על פחדים הובילה לשיחה על מערכת היחסים שיש לענר עם חרדות. לענר היכרות עם החרדות עוד מגיל קטן. הוא מספר לי בכנות אמיתית על התקפי החרדה הממושכים שהיו לו בחייו. התקפים שעצרו את החייו, התקפים שמנעו ממנו לצאת מהבית וריתקו אותו לתקופה.


“ואיך אתה מצליח לצאת מכאלה התקפים?” שאלתי.

“אה...איך? בכוח. להכריח את עצמך לצאת. בהתחלה זה מאוד קשה, זה מגביר את החרדה. ובסוף זה משתחרר” הוא עונה לי בכנות מעוררת השראה.

באחת מהתקפי החרדה שהיו לענר, שכללו תקופה ארוכה של השבתה בבית, החליט שרוצה ללכת ללמוד. ההתחלה הייתה קשה אך לאט לאט הכל התחיל להשתחרר.

“הייתי לי סיבה לקום בבוקר. נהניתי ממה שאני עושה. נהניתי מהמטרה החדשה שהצבתי לעצמי.” הוא הסביר לי “משמעות” הוספתי

“כן. משמעות.” הוא אמר וסיכם


גם לי יש מערכת יחסים עם חרדה. לא חוויתי חרדה עמוקה ועוצמתית כמו שמספר ענר. אבל חוויתי, ואני עדיין חווה, תחושות של חדרה שבאות והולכות. הנטייה שלי היא להתכחש לחרדה, לא לתת לה להיות. לסלק אותה. לסכם עם עצמי שאני בסדר, שהכל בסדר. זו כמובן שיטה שלא עובדת. לאחרונה, אני מנסה בתור התחלה לקבל את העובדה שלפעמים אני חווה חרדה. וזה חלק ממני, חרדה היא חלק ממני. אולי בגלל שבגלל זה הרגשתי נוח לשאול:

“זו הולכת להיות שאלה קצת מוזרה, אבל אתה מוצא לפעמים שהחרדה דווקא מניעה אותך?” שאלתי, ידעתי בתוכי שהתשובה היא חיובית. במקרה של ענר. וגם במקרה שלי.

“כן, בטח”. “היא מובילה אותי הרבה פעמים למעשה, לפעולה”

החרדה גם הניעה את ענר לצאת למסע למידה על החיים שלו. ללמוד להקשיב לעצמו, ללמוד לתת מקום לחרדה ולא להתכחש לה. “אני בלמידה על עצמי, איך לחיות נכון, איך לחיות חיים בריאים, איך להרגיש טוב.


איך להיות עצמי” הוא מספר לי.


אחרי השיחה עם ענר חשבתי - כמה אומץ נדרש לשבת בראיון מולי ולספר בצורה כזו גלויה על החרדות שלו. לשבת בראיון מצולם ולספר פרטים כל כך אישיים על חייו, שחברתית ושכלתנית - נחשבים כחולשה מאוד גדולה.


כמה כוח פנימי צריך למצוא בתוכך לצאת מתקופות קשות של חרדה, כמו שעשה ענר. לקום ולהתחיל לצעוד עם החרדה שמתגברת כשפוסעים בצעדים ראשונים. כמה כוח פנימי דרוש להצהיר על מסע למידה פנימי. על הקשבה ללב. על נאמנות פנימית.


בשנה הבאה ענר מתחיל ללמד קולנוע בתיכון בשהם, עיר הולדתו. עמידה מול קהל זה לא דבר שבא לו בקלות. וגם כאן, בעזרת כוח פנימי הוא יצליח לעשות את זה.