חיפוש
  • עדי נסים

שולחת רגל מחוץ לתאגיד

עודכן ב: 29 אוק 2019

ראיון רחוב - איפה זה פוגש אותי? דוד 21.9.2018 תל אביב ישראל


פגשתי את דוד בצהריי יום שישי שבין החגים. זו תקופה קצת מבלבלת התקופה שבין החגים. היא מרגשת אותי מאוד. תמיד. והשנה, תקופה זו גם מלחיצה אותי. אולי כי עמוק בתוך תוכי אני יודעת ששינוי שאני מייחלת לו מתקרב לחיי. באותו יום שישי שוטטתי ברחובות תל אביב. אני תמיד משוטטת לפני שאני פונה אל מי שאני מעוניינת לראיין. ככה אני מרגישה את האווירה של המקום ומנסה להיטמע.


אחרי תספורת ושיטוט קצר בכיכר רבין הגעתי אל שדרות חן. שם ראיתי את דוד. הוא עמד והיה נראה שהוא מחכה למישהו או למשהו. לא יכולתי להתעלם מהשלייקס שלו. אני כל כך אוהבת שלייקס. שאלתי אם הוא מעוניין להתראיין. הוא הסכים. לא יכולתי שלא להבחין בעיניים הסקרניות שלו.

בניגוד לשאר הראיונות שקיימתי עם אנשים, הראיון החל בזה שדוד שאל אותי:


"אז את בעצם אומנית שעושה עבודה?"


"אה... לא באמת." עניתי תוך כדי גמגום. "אני לא מתעסקת...זאת אומרת.. אני מקווה שזה מה שיהיה... אני לא בתחום הזה..."


קשה לי לענות על שאלות. אבל אין ספק שזה מחדד וממקד אותי לפעמים.


השאלה של דוד הייתה ממש במקום. הסיבה לכך היא שבוע לפני הפגישה עם דוד, בערב אחד שקט, קניתי כרטיס טיסה עם כיוון אחד לתאילנד לעוד כשלושה חודשים.


כבר תקופה שאני חושבת על כך שאני מרגישה לא במקום. אני קמה בבוקר ועובדת בעבודה שאני מרגישה חסרת תשוקה לגביה. אני בחרתי בעבודה הזו, יש בה המון יתרונות ואנשים מקסימים וזה מה שגרם לי להחזיק בה שנה וכמה חודשים. אבל משהו מרגיש לי חסר. אני מרגישה שאני נמצאת על אוטומט ומתרגלת לנוחות, וקופאת מבפנים.


החלטתי שאני לא רוצה לקפוא יותר. אני רוצה להפשיר ואני רוצה לפרוח. ולכן החלטתי לצאת למסע שאני יודעת מתי יתחיל אך לא יודעת מתי ייגמר, ובטח לא איך הוא יגמר.


כמה ימים לאחר קניית הכרטיס הרציונאל שלי התחיל לשאול שאלות ולא להרפות. ככה זה נשמע בתוך הראש שלי:


הרציונאל: "עדי, את יודעת שעשית טעות כשקנית את הכרטיס? אני מציע שתבטלי אותו."


אני: למה? אבל זה מה שרציתי כל כך הרבה זמן! לצאת למסע לקראת יום הולדתי ה-30 ולהתחיל בעשייה שאני באמת באמת אוהבת."


הרציונאל: "חשבת על זה שאת עוזבת עבודה טובה עם יכולת להתפתח? יש לך עכשיו ביטחון כלכלי, נוחות, וחיים בסדר גמור. בשביל מה לעזוב? למה את צריכה את זה?"


אני: "בסדר, שנינו יודעים שהעבודה הזו הייתה נעימה וטובה לתקופה. אבל אני לא באמת רואה את העתיד שלי שם. אני מתפטרת וטסה, אם עוד לא הבנת את זה."


רציונאל: "אז את אומרת לי שאת הולכת להתפטר מהעבודה ולנסוע לתאילנד בלי לדעת מה תעשי בהמשך?"


אני: "כן".


רציונאל: "את עושה טעות. מה עם הכסף? הבית שלך? סטיבי? איזה עבודה תמצאי כשתחזרי? ומה יגידו ההורים שלך? מה לגבי קריירה? את לא חושבת קדימה. את זוכרת שאת עוד רגע בת 30?"


אני: "אני שונאת אותך".



דוד סיכם יפה את התחושות שלי ואת הדיאלוג הבלתי פוסק עם הרציונאל. אחרי שהסברתי מה זה ראיונות רחוב ולמה אני בכלל עושה את זה. הוא אמר:


"אז את עכשיו, מה שנקרא, שולחת רגל מחוץ לתאגיד?"

"ממש". עניתי.

הוא צחק ואמר: "איזה פחד".

"נכון". צחקתי בחזרה.


דוד גדל ברמת גן. יש לו שלושה ילדים ושלושה נכדים. הוא גר בגבעתיים. דוד, הוא בין היתר, סופר. משנת 1984 הוא מתרגל טאי צ'אי. כשנפגשנו הוא חיכה ביחד עם אישתו לנכדים שלו. כשראה תוך כדי הראיון הגיעה נכדתו הוא חיוך חיוך ענק, עיניו צחקו והוא קרן מאושר.


מכיוון שלאחרונה אני עסוקה בתוכניות שלי לעתיד, הרגשתי שאני חייבת לשאול את דוד אם הוא תכנן את מה שיהיה כשיהיה גדול ואם היו לו מטרות סביב עניין זה. בשיא הכנות והפשטות דוד ענה: "לא, לא היה לי שום רעיון מה אני יכול להיות". זה הרגיע אותי.

"להוציא דברים לאור זה מפחיד?" שאלתי את דוד. "תמיד" הוא אמר.

כאילו הבין מדוע בדיוק אני שואלת. “זה כמו לידה".

"תגיד, אתה מאושר?" שאלתי את דוד בסוף הראיון. "כשאני אוכל גלידה." הוא אמר. רק אנשים שלובשים שלייקס יכולים לענות תשובה גאונית שכזאת.


לאחר הראיון נסעתי לנפוש במכמורת עם אחותי, שי לי, ודניאלי, חברה שלנו. תוך כדי שאני מביטה אל הים הנוצץ בחוף מכמורת, הבנתי.

זה לא רק שאני שולחת רגל אל מחוץ לתאגיד. אני שולחת רגל לקראת החיים שאני רוצה לחיות. לקראת החיים כמי שאני באמת. אבל למה זה כל כך מפחיד אותי?